מאז ומעולם אחד הטיעונים המרכזיים של השמאל היה "אז מה האלטרנטיבה". הטיעון הזה תמיד היה מאד מוזר בעיני. בוודאי שיש אלטרנטיבה. כאשר התרופה גרועה בהרבה מהמחלה, האלטרנטיבה היא לא לקחת את התרופה.
ובכל זאת ניתן להבין את כוח השכנוע של הטיעון הזה. בני אדם הרי רוצים תמיד להאמין שהם יוכלו לחיות בעולם מושלם והרמוני, שבו שלום ואהבה שוררים בכל. קשה להם להתמודד עם מציאות שתובעת בחירה בין שתי אלטרנטיבות לא מושלמות.
ניתן להמשיל את הברירה העומדת בפני ישראל כיום לברירה שעמדה בפני אזרחי רוסיה בשנת 1917. משטר הצאר אמנם היה דיקטטורה מיושנת בה חיו מיליוני איכרים בעוני מחפיר. מצד שני, אין ספק שאילו אותם איכרים היו יודעים מה מצפה להם תחת שלטון האימים של סטאלין, הם היו נלחמים בכל כוחם להשאיר את הצאר בשלטון.
מובן שההשוואה הזו רחוקה מלהיות מושלמת. למשל, בפני הרוסים עמדה גם אלטרנטיבה שלישית, והיא להקים דמוקרטיה ליברלית בסגנון המערב. אבל בנקודה אחת ההשוואה דווקא קולעת אל המטרה: בדיוק כמו הקומוניסטים ברוסיה, גם השמאל הישראלי מציג לבוחריו חזון אידיאלי ואוטופי –חזון של שלום ואהבה במזרח התיכון ("לנגב חומוס בדמשק", "מזרח תיכון חדש"). כמו החזון הקומוניסטי, גם חזון השלום הוא חזון נהדר בתיאוריה אך בלתי ניתן לביצוע במציאות. ובדיוק כמו הסיפור הטראגי של ברית המועצות – גם הניסיון להגשים את האוטופיה הישראלית עתיד לגרום לתוצאות מזוויעות, למולן כל מה שחוותה מדינת ישראל עד כה יראה כטרדה לא מזיקה.
נעבור מהמשל אל הנמשל. מה האלטרנטיבה, שואלים השמאלנים? אז האמת היא שקיימת אלטרנטיבה. אפילו כמה אלטרנטיבות. מיד נעבור לדבר עליהן, אך האמת היא שהן לא כל כך חשובות; מכיוון שאפילו המשך המצב הקיים - המצב הבלתי מושלם, הפגום והצולע הקיים - טוב בעשרת מונים על פני הפתרון ההרסני של מדינה ערבית–אסלאמית עצמאית בהרים שמעל לתל אביב וירושלים.
קשה מאד לבני האדם לקבל פתרון כזה. קשה להם לשבת ולא לעשות כלום, לכאורה, כשמצבם הוא בבירור לא אידיאלי. אבל האמת היא שכשסערה גדולה מתחוללת, המלחים מקפלים את המפרשים, מכיוון שעדיף לעמוד במקום מאשר להסתכן בטביעת הספינה. לפעמים צו השעה הוא לשבת ולהמתין; איש אינו יודע מה צופנת בחובה ההיסטוריה. יש מספיק בעיות קשות שדורשות פתרון במדינת ישראל, בתחום הכלכלי, החברתי, החינוכי, וישנם עוד הרבה דברים שיש לעשות כדי להגשים במלואו את החזון הציוני.
ועם זאת ראוי להעלות עוד נקודה. השמאל הישראלי לא טוען רק שחזון המדינה הפלסטינית יפתור את הסכסוך הקיים; הוא מאיים שאי הגשמת החזון הזה, יגרור עמו בעיות חדשות, קשות עוד יותר. לשתי סוגי בעיות הוא נוהג להתייחס בהקשר הזה:
א. בידוד בינלאומי. מדי יום מפציצים אותנו אמצעי התקשורת בחדשות על עוד חרם אקדמי או כלכלי שמתארגן לו אי שם באחת ממדינות אירופה/דרום אמריקה/ המזרח הרחוק. המשך המצב הקיים, מאיים השמאל, יוביל לבידוד של מדינת ישראל לפי דוגמת דרום אפריקה.
קשה להגזים במידת האבסורד שבתסריט כזה. ראשית כל, היו בעבר חרמות על ישראל, בהם חרמות רציניים כגון אמברגו הנשק; למרבה הצער, רובם החלו והתקיימו לפני מלחמת ששת הימים וה"כיבוש", כך שניתן לומר באופן חד משמעי שאותם גורמים אנטישמיים שמקדמים חרם על מדינת ישראל לא זקוקים לתירוצים קלושים כמו "הכיבוש" כדי לעשות זאת. כשיהודה ושומרון היו בשליטה ערבית התנהלו חרמות בקנה מידה חסר תקדים על ישראל, והם יכולים להתקיים גם אם יוחזרו יהודה ושומרון לידיים ערביות.
כל זה בתיאוריה. בפועל, הרבה מאד השתנה משנות החמישים ועד היום. מאז 1967, השנה בה החל ה"כיבוש", מדינת ישראל פתחה נציגויות דיפלומטיות ופיתחה קשרי מסחר עם עשרות מדינות חדשות, בעולם השלישי וגם בעולם הערבי. נראה שההתפתחויות לא ממש הפריעו להן, ואולי ההפך הוא הנכון. גם השלום עם ירדן ומצרים נחתם רק בעקבות מלחמת ששת הימים. אך כל אלה עניינים סמליים בלבד. מה שחשוב באמת הוא, שמאז 1967 מדינת ישראל הצליחה לבסס ברית ערכית עמוקה ביותר עם מעצמת העל היחידה בעולם, בנוסף לשלל כלכלות חזקות נוספות כגון קנדה ואוסטרליה. וגם, היא הפכה מכלכלה סוציאליסטית מקרטעת ומיושנת לכלכלת שוק פורחת, עם תעשיית סטארט אפ מהמרכזיות בעולם. תוסיפו לזה את העובדה שמאז שנות השבעים התלות של המערב בנפט ערבי פחתה באופן ניכר (ועמה גם רצונן של מדינות ערב להקריב את האינטרסים שלהן לטובת הפלסטינים כפויי הטובה) ותבינו שאין למדינות המערב שום סיבה או רצון לפתוח בחרם כלכלי על ישראל.
אך מה בנוגע להיבט המוסרי? הייתכן שהוא יוכל לגרום למדינות העולם (הידועות במוסריותן העמוקה שמכתיבה כל מהלך בתחום יחסי החוץ שלהן) להתארגן לחרם כלל עולמי נגד ישראל?
אז זהו שלא. בניגוד לחלקים מהשמאל הישראלי, רוב העולם מבין היטב שמדינת ישראל דומה לדרום אפריקה כמו שדג טונה דומה לטרנזיסטור. ברוב העולם המערבי פחות מחמישים אחוז מהאוכלוסייה בכלל מאמינים בצדקת הפלסטינים (בארה"ב המספרים נמוכים יותר). צריך הרבה, הרבה יותר מזה, על מנת ליזום תנועת חרם בינלאומי. החרם הוא לא יותר מדחליל בו משתמש השמאל על מנת להפחיד את הציבור הישראלי: הפקירו את הביטחון האישי שלכם עבור הביטחון הכלכלי. במקרה או שלא במקרה, זו היא סיסמת השמאל בכל מקום בעולם.
ב. האיום הדמוגרפי
יש שני דברים מדהימים באמת בעניין הטיעון הדמוגרפי. הראשון הוא הקלות המדהימה שבה ניתן להפריך אותו. השני הוא הכמות המועטה להחריד של אנשים שמעזים לעשות זאת. האמת היא שהאיום הדמוגרפי הוא פיקציה מגוחכת שנוצרה בעיקר בהשראת אמירותיו של הראיס ערפאת בקשר לרחם הפלסטיני. אמירות אלה אולי שיקפו תקוות כנות, אבל הן מרוחקות מהמציאות, בייחוד לנוכח השנים הרבות שעברו מאז שנאמרו.
צוות של חוקרים מטעם מרכז בגין-סאדאת למחקרים אסטרטגים בדק ומצא בשנת 2004 כי האוכלוסייה הפלסטינית ביהודה ושומרון בשנה זו מנתה כמיליון וארבע מאות אלף איש. הנתונים רחוקים מרחק שנות אור מהנתונים המזויפים שמציגה הרשות הפלסטינית, שספרה פעמיים את תושבי מזרח ירושלים והכניסה לחשבונה למעלה משלוש מאות אלף פלסטינים שהיגרו מזמן משטחי יהודה ושומרון. אולם חשוב מכל, הפלסטינים ציפו לילודה גבוהה ביותר ולהגירה חיובית; בפועל, רמת הילודה הולכת ופוחתת וההגירה היחידה היא שלילית. החוקרים מצאו כי שיעור הריבוי הטבעי הפלסטיני הוא 1.8% בשנה: זהה לשיעור הריבוי הטבעי של היהודים בארץ ישראל. לפי שיעור זה (ובהתעלם מהעובדה ששיעורי הילודה בכל העולם המוסלמי צונחים באופן דרמטי ובלתי פוסק בחמישים השנים האחרונות) האוכלוסייה הפלסטינית ביהודה ושומרון בשנת 2015 כוללת לא יותר ממיליון ושמונה מאות אלף איש.
עכשיו נעשה חשבון פשוט. בצירוף הערבים תושבי ישראל נמצא שיש בין הירדן לים, לא כולל רצועת עזה, כ3,519,000 ערבים – שלוש וחצי מליון. לעומת זאת, במדינת ישראל מתגוררים 6,577,000 - שש וחצי מליון – אזרחים יהודים. 35% ערבים, 65% יהודים.
יש מי שהיחס המספרי הזה מחריד אותו. יש מי שמגדיר עצמו כליברל ונאור, אבל בעצם חותר לקראת הפרדה בינינו לבין אותם ערבים. אותי היחס הזה לא מפחיד. מה שמפחיד אותי הוא צבא ערבי מיומן ומחומש על גבעות השומרון וברחובות ירושלים.
ויש לי גם סיבה טובה שלא לפחד מהמאזן הדמוגרפי. הסיבה היא שאם היחס הדמוגרפי עתיד להשתנות, הוא עתיד להשתנות לטובתנו. הילודה הערבית צונחת בקצב היסטרי, מזה שנים רבות; הילודה היהודית, לעומת זאת, עולה בקצב מתון אך קבוע מזה כחמש עשרה שנים רצופות. כיום מספר הילדים הממוצע לאישה דומה מאד במגזר היהודי ובמגזר הערבי. הוסיפו לכך את העלייה הרציפה ממנה נהנית מדינת ישראל, ואת גלי העלייה האדירים דוגמת העלייה מברית המועצות, הפוקדים אותה מפעם לפעם, ותקבלו תמונת מצב חיובית לכל הדעות. עכשיו, מי באמת מנסה להפחיד אתכם?
-------
אז לקראת אילו הסדרים מדיניים אפשר בכל זאת ללכת? קיימות שלוש אלטרנטיבות ריאליות.
האלטרנטיבה הראשונה היא המשך המצב הקיים. מי שיזעק שקשה לחיות עם מתקפת טילים כל שנתיים, נענה לו שיותר קשה לחיות עם מתקפת טילים כל יומיים. בארץ ישראל אנחנו נידונים לחיות תחת איום תמידי; עלינו להשקיע מאמצים בהקטנת האיום, ולא בהעצמתו באמצעות מתן נשק ועמדות משופרות.
האלטרנטיבה השנייה היא חתירה להסדר – ולו "זמני" – עם הרשות הפלסטינית, שיעניק לה בהדרגה אוטונומיה מלאה בענייני כלכלה ופנים, בתמורה להכרה בשלטון צבאי מלא של מדינת ישראל על כל שטחי יהודה ושומרון. נשמע בלתי אפשרי? ובכן, לא תאמינו מה אפשר להשיג באמצעות עקשנות חסרת פשרות.
האלטרנטיבה השלישית רחוקה מלהיות אידיאלית. אבל בתנאי חוסר ברירה, היא עדיפה על האלטרנטיבה של המדינה הפלסטינית. אלטרנטיבה זו כוללת סיפוח מלא של יהודה ושומרון ומתן אזרחות ישראלית לפלסטינים, כמיעוט בעל זכויות אזרחיות מלאות.
אני משוכנע כי בהתחשב במצב הנוכחי, אלטרנטיבות אלו מציעות למדינת ישראל את התנאים הטובים ביותר שבגדר האפשר. תמיד יהיה מי שימצא בהן פגמים או בעיות. אך זה לא רלוונטי: הדבר היחיד שרלוונטי הוא ההכרה בעובדה שכל אלטרנטיבה אפשרית עדיפה על פני מדינה פלסטינית, שתעמיד את מדינת ישראל בפני סכנה קיומית כמוה היא לא עמדה מאז 1967.
